זהו. הגיע היום האחרון למסע, שמוקדש לשיא השכלול של מכונת הרצח הנאצית – קומפלקס המחנות אושוויץ בירקנאו.
במקביל, זה גם שיאו של הקור. כשאנחנו מגיעים למחנה, הטמפרטורה היא כבר מינוס שבע. עם כל כמה שזה קלישאתי, קשה להתעלם מהחיבור הזה שבין הקור, השלג והצריפים המפורסמים של המחנה הנודע לשמצה.
במחנה עצמו אין דבר, אשר יעיד על הזוועות שהתרחשו בו. בניינים בני שני קומות, מסודרים בשורות, עצים שתולים לצידי הדרך. עיירה קטנה, הומה אדם. אלא שבני-אדם אינם חיים כאן, וכל בניין, כל שביל, מהדהד את עקבות החיים שהושמדו.
המראות והסיפורים אינם קלים לעיכול, בלשון המעטה. ובכל חדר, ללא חוקיות ברורה, תלמיד או תלמידה, אחד, שניים ויותר, פורצים בבכי. לרוב אינם יודעים מהו הדבר המדויק, שהביא לדמעות. נדמה, כי לזוועות השואה יש נטייה לתפוס אותך במקומות שקשה לצפות מראש.
ממשיכים לבירקנאו – מחנה אושוויץ 2. התלמידים כבר קצרי רוח להצטלם עם דגל ישראל על פסי הרכבת מול שער הכניסה המפורסם, ולי, איכשהו, יש צביטה בלב – זהו? בסופו של יום, זה מה שחשוב? התמונה, שמשחזרת תמונה של מישהו אחר, ששיחזר תמונה….?
בסוף גם לא השלמנו את הסיור – הטמפרטורה צנחה, ופינו את כולם מהמחנה.
ואם בקלישאות עסקינן, אז תם ולא נשלם – עוד רבה הדרך שעלינו לעבור, כיחידים וכחברה, עד שנשלים עם עברנו ונדע לעשות בו שימוש נכון כדי לבנות עתיד ראוי וטוב יותר לילדינו.
רועי
משלחת לפולין, פברואר 2018 